מנהלי קבוצות, כשהשיימינג מתרחש אצלכם בבית גם אתם עלולים להיתבע
אלפי חברים, אלפי צפיות, פוסט אנונימי אחד שיכול להרוס שם של אדם ומנהל קבוצה שיודע, רואה, יכול למחוק ולעיתים אפילו משתתף בעצמו בשיח הפוגעני. בתי המשפט קבעו: הכותרת "מנהל קבוצה" אחראי על תוכן "הבמה" שהוא מנהל.
בעידן הרשתות החברתיות אפשר להרוס מוניטין של שנים בתוך דקות, לא צריך עיתו, לא צריך מצלמות ולפעמים אפילו לא צריך שם.
כותבים פוסט אנונימי, מטיחים האשמות, משתפים, מגיבים והאדם שמנגד נותר להתמודד עם אלפי קוראים ועם כתם דיגיטלי שאינו נעלם אז את מי תובעים? במקרים אלו האחריות היא של מנהל הקבוצה.
אז מי הוא אותו מנהל קבוצה?
האדם שמחזיק בכוח למחוק, לחסום, להגביל, לקבוע כללים ובעיקר 3לשלוט באופן ממשי במה שנשאר בקבוצה ומה יורד ממנה.
כאשר מנהל לא ידע על הפרסום ולא יכול היה למנוע אותו מראש, מצבו שונה לחלוטין ממנהל שהפרסום הפוגעני הובא לידיעתו באופן מפורש והוא מחזיק ביכולת מעשית להסירו.
בעניין אבישר נ' פוטר הכירה הפסיקה באפשרות להטיל אחריות כאשר מנהל, שיש בידיו כלים להסרת תוכן פוגעני באופן מובהק, משתהה באופן בלתי מוצדק בהסרתו לאחר שנודע לו עליו.
גם בעניין קורן נ' אפריאט נדונה האפשרות לייחס אחריות למנהל קבוצה בגין אי-הסרת פרסומים העולים כדי לשון הרע לאחר שהפרסום הובא לידיעתו על ידי הנפגע.
מכאן, התביעה אינה חייבת בהכרח להסתכל רק על האצבע שהקלידה את הפוסט, בנסיבות המתאימות יש לבחון גם את מי שהחזיק בשליטה על המשך קיומו של הפרסום וכשהמנהל עצמו מפרסם פוסטים פוגעניים התמונה משתנה לחלוטין כאן כבר אין מדובר רק בשאלה אם מנהל היה צריך למחוק פרסום של אדם אחר, כאשר מנהל הקבוצה עצמו כותב פוסטים פוגעניים הוא כבר אינו רק בעל תפקיד טכני הוא עשוי להפוך בעצמו למפרסם.
בפסק הדין זיסקינד נ' עמית 6 הודגשה משמעותה של שליטה ממשית בפרסום במסגרת בחינת אחריותם של מנהלי קבוצות.
ובעניין יואל שאול נ' ניידלי תקשורת קבע בית המשפט העליון כי גם פעולת "שיתוף" עשויה להיחשב פרסום לפי חוק איסור לשון הרע.
לכן מנהל שמשאיר שיימינג של אחרים בקבוצה ובמקביל מפרסם בעצמו תכנים פוגעניים אינו נמצא עוד בנקודת המוצא של מנהל פסיבי, הוא כבר בתוך האירוע.
ומה קורה כשההתנהלות נראית מגמתית?
זו נקודה שתובע אינו צריך להתעלם ממנה, כאשר מדובר באירוע אחד ניתן לטעון לטעות אך כאשר מדובר באי-מחיקה אחת אפשר לנסות להסביר, אבל כאשר התובע יכול להציג רצף של אירועים פרסומים פוגעניים, פניות למנהל, סירוב להסיר, פרסומים פוגעניים של המנהל עצמו והפעלת סמכויות ניהול באופן שונה כלפי אנשים שונים בית המשפט כנראה שמנהל הקבוצה ישלם את מיטב כספו בסיום ההליך.
האם מדובר בניהול ניטרלי או בהתנהלות מגמתית?
זו כבר שאלה של ראיות ולכן תובע שנפגע צריך לשמור הכול: צילומי מסך, תאריכים, שעות, פניות למנהל, תשובות המנהל, פרסומים שהוסרו, פרסומים שלא הוסרו.
ופוסטים ותגובות של המנהל עצמו.
ומה קורה כאשר היתה רק פניה אחת למנהל ו/או שלא היתה פניה3?
נבחנת השאלה איך התייחס המנהל לפניה, האם התייחסותו לאירוע בתום לב ובנפש חפצה או שהמשיך בדרכו . מנהל אשר בוחר לסיים את האירוע ולא להיות בתוך האירוע לרוב המחלוקת תסתיים במכתב התראה ותשובה אך מנהל שבוחר לקחת חלק באירוע הפגיעה כפי שנאמר לעיל ישלם..
ומה אם הכותב מסתתר מאחורי "אנונימי"?
כאן עלולה להיווצר סיטואציה מקוממת במיוחד, התובע נפגע מפרסום אנונימי, הוא פונה למנהל ומבקש לדעת מי עומד מאחוריו והמנהל מסרב אלא שמתברר שבמקרים אחרים אותו מנהל דווקא מסר לאחרים את זהותם של כותבים אנונימיים במצב הדברים נראה באופן ברור כי מדובר במנהל ששותף לפגיעה. חשוב לדייק, הדין אינו קובע שמנהל קבוצה חייב למסור לכל נפגע את זהותו של מפרסם אנונימי, שאלת חשיפת זהות מערבת פרטיות, אנונימיות והליך משפטי מתאים. אבל כאשר אותו מנהל מגן על האנונימיות במקרה אחד וחושף אותה במקרה אחר זה הזמן לשאול מדוע, מה הקריטריונים, האם קיימת מדיניות אחידה, האם יש הבדל בין נפגע א לנפגע ב או נפגע ג, מה מערכות היחסים בין נפגע לנפגע ומה מטרת מנהל הקבוצה ומעורבותו באירועים הפוגעניים. מכאן אנו למדים כי התנהלות כזו אינה מוכיחה לבדה עוולה, אבל היא עשויה להיות רלוונטית לבחינת הטענה למגמתיות, לתום לב ולאופן שבו הופעל הכוח הניהולי.
סמכות ושליטה עשויות להביא איתן גם אחריות.
לתובע אמליץ שלא להסתכל ולבחון רק מי שכתב, יש לבדוק מי ניהל את האירוע והאם למנהל קיימת זיקה ועד כמה המנהל מתערב בשיח האלים והפוגעני.
השורה התחתונה למנהלי קבוצות
הקבוצה אולי שלכם, אבל שמו הטוב של אדם אינו שלכם, חופש הביטוי אינו חופש להשפיל ללא גבול, אנונימיות אינה היתר לשיימינג ותואר "מנהל קבוצה" אינו מעניק חסינות אוטומטית.
בנימה אישית, מי שמחזיק בכוח לעצור את ההפצה, יודע על הפגיעה ובנסיבות המתאימות אף משתתף בעצמו עלול למצוא את עצמו לא רק כמנהל הקבוצה, אלא כנתבע בתיק לשון הרע, כי שיימינג הוא לא "רק פוסט", ניהול הוא לא "רק תפקיד" וכאשר השליטה, הידיעה והמעורבות נפגשות גם האחריות המשפטית עשויה להיכנס לתמונה.
אין באמור משום ייעוץ משפטי.כאמור-22 שאלת האחריות נבחנת בכל מקרה לפי נסיבותיו
